<h1>סמ"ג לאוין סימנים ר"מ—רמ"א</h1>
<h2>דף יט:</h2>
עוד בפ"ג דשבועות, מי שנשבע שלא יאכל היום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה דבר שנשבע עליו כזרע חרדל, או נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהו חייב (רמב"ם שבועות פ"ד הל' א'—ב' ע"ש), מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתיה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת (ע"פ הל' ג' שם), שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שגילה בדעתו שלא כלל השתייה עם האכילה (ע"פ הל' ו' שם).
<h2>דף כ.</h2>
אמר רבא בפ"ג דשבועות, שמע חברו נשבע ואמר ואני כמותך הואיל ולא יצתה שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הרי זה פטור וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור, וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר [ו]הרי הפת זו כבשר זה הרי זה פטור על הפת שהרי לא הוציא שבועה [מפיו] עליה אלא התפיסה, ואף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה (רמב"ם שבועות פ"ב הל' ח'—ט').
<h2>דף כב:</h2>
עוד בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין האסורין מן התורה פטור משום שבועת ביטוי (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ה הל' ה') דמושבע ועומד מהר סיני הוא (כ"ג ב') ואין שבועה חלה עליהן, כבר בארנו (ל"ת רל"ח) שהנשבע לבטל המצוה חייב משום שבועת שוא אבל פטור משבועת ביטוי. וכן נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול [ב]עצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי (ע"פ הל' ט"ז—י"ז שם), גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי פסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זו שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל[י] הפסח אלא כלל כל העתים שאכילת מצה בהן רשות עם עת שאכילת מצה בה חובה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל פסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם (שם הל' י"ח).
<h2>דף כו.</h2>
כל הנשבע אחת מארבע מיני שבועות אילו באונס [הרי זה] פטור מכלום (רמב"ם שבועות פ"ג הל' א'), דת"ר בפ"ג דשבועות (כ"ו א') לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסיה, ובפ"ד נדרים (כ"ה ב') נמי קאמר היכי דמי שבועות דשגגות דמותרין כדרב כהנא ורב אסי, ולא דמי לההיא דפרק השולח (גיטין ל"ה א') שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה דשאני התם שמתחילה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד, וההיא דסוף ד' אחין (יבמות ל"ג א') דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר לא לעניין עונש שבועה אמר כן אלא במה שטעה רוצה לומר (שבועות כ"ו א' תד"ה את וע"ש).
<h2>דף כו:</h2>
מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא עניין השבועה בשפתיו, וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר (רמב"ם שבועות פ"ב הל' י'—י"א), ובכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין (ע"פ הל' י"ב שם). וכן כתב הר' יצחק ב"ר מאיר כי הנשאל לחכם יהא נזהר שלא יאמר מתחרט אני על תחילת הנדר אלא אם כן פיו ולבו שוין. גמר בלבו שלא לאכל פת חטין ונשבע שלא לאכול פת סתם אין אסור אלא בפת חיטין (ע"פ הל' י"ד שם ע"ש) ודרשו בפ"ג דשבועות (כ"ו ב') מכל אשר יבטא וגומר, וקשה על זה דבפ"ד נדרים (כ"ז ב') תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' שהן של בית המלך וכו' ומסקינן שם שאף נשבעין ואף פותחין להם, לבית הילל, אם תרצו אעשה נדר זה או שבועה זו, ומפרש בגמרא דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא (משפתיו) [בשפתיו] סתם ואף על גב דקיימא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני, ואם כן בכאן שאינו אנוס יאסר בכל פת, ויש לחלק ששם מדבר בעם הארץ שאין להתיר לו אלא באונסין שלא ינהוג קלות ראש בנדרים אבל בתלמיד חכם אפילו שלא במקום אונס מותר כמו שמצינו במסכת כלה (ריש פ"ב) ברבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו וגם בפרק ואילו מותרין (נדרים כ' א') תנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' (ו)כולן אין נשאלין עליהן ומפרש שם בגמרא שאין צריכין שאלה במה דברים אמורים בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לישאל עונשין אותו ומחרימין עליו (שבועות כ"ו ב' תד"ה גמר).
<h2>דף כט.</h2>
וכן נדרי הבאי מותרין (נדרים כ"ד ב') כיצד כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונדר ואמר קונם שראיתי חיל פלוני והם כיוצאי מצרים ושראיתי חומת עיר פלוני גבוהה עד לרקיע, שזה לא גמר בלבו שהדבר כן [ב]לא פחות ולא יותר ולא נתכוון אלא לספר שיש שם עם רב מאד והחומה גבוהה מאד (ע"פ לשון הרמב"ם שבועות פ"ג הל' ה' לעניין שבועת הבאי ע"ש), אבל שבועת הבאי אסורות כדפסקינן התם אם אמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים, מפני שבשבועה על דעת העומדים שם נשבע וצריך לדקדק יותר, ובתוספתא (נדרים פ"ב ה"ב) אומר ששבועות הבאי מותרות ומקשה לה בירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב) ומתרץ דההיא באין מעמידין והכא במעמידין, פירוש שבמתכוין אומר כך ואין דעתו להבאי כך פירש הרב ר' אלחנן. ורבינו יעקב כתב בספרו (ספר הישר חידושים סימן ע"ט) דשבועות הבאי אסורות היינו משום דהוי שבועת שוא ומותר בפירות העולם ולוקה והיינו ממש ההיא דשבועות (כ"ט א' ותד"ה באומר ע"ש) עכ"ל ולפי זה מותרות דתוספתא אפירות קאי.
<h2>דף כט:</h2>
אחד הנשבע אחד מארבע מיני שבועות אילו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, ודורשו שמואל בסוף פ"ג דשבועות (כ"ט ב') מואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה' כ"ב), ולאו דווקא אמן אלא אפילו אמר דברים שעניין שלהן כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני [ב]שבועה זו קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בהן הרי זה כנשבע גמור (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ב הל' א'), אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה (שם הל' ב'), ותנן בסוטה (ל"ב א') אילו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קרית שמע ותפילה ברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון, עוד מפרש בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ו א') שאלה וארור הרי הן כשבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין כיצד כגון שאמר יהא באלה או בארור למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכל הרי נשבע על שקר וכן בשאר מיני שבועות (ע"פ רמב"ם שם), וכן האומר שבועה בי"י או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שאיני יודע עדות לך והוא יודע הרי זה חייב (ע"פ הל' ב'—ג' שם), אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו (לשון הל' ד' שם) [למעלה], ותנן (נדרים ב' א') כל כינוי שבועה כשבועה כגון שבותה שקוקה והוא שיהו אנשי המקום עלגין וקורין לשבועה כן (ע"פ הל' ה' שם). וכן, אומר בפרק שבועת העדות (ל"ו א'), האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הן הן [שני פעמים] והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (שם הל' ו'). וכן המסקנא בפרק שבועת העדות (ל"ה ב') שבכל האלות והשבועות צריך שם או כינוי, וגם מביא שם (ל"ו א') דברים אלו על מה שאמר שבשבועות צריך שם או כינוי.
<h2>דף לא:</h2>
שבועת העדות אזהרתה בכלל לא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא י"ט י"ב). וכיצד היא העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותם ולא העידו ונשבעו לו שאין יודעים לו עדות זו היא שנקראת שבועת העדות וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו שוגגין בין שהיו מזידין, כדמפרש בפרק שבועת העדות, שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומר ולא נאמר שם ונעלם לפטור את המזיד, כיצד שגגת שבועת העדות כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהיא שקר, וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן, אבל אם לא ידע שהיא אסורה או ששכחו העדות ונשבעו על שקר הרי אלו אנוסין ופטורין אף מן הקרבן (ע"פ רמב"ם שבועות פ"א הל' י"ב—י"ג).
<h2>דף לב.</h2>
הנשבע שבועת הפקדון במזיד אף על פי שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אבל מביא אשמו בלבד שהרי הכתוב הוציאו מכלל חייבי מלק(י)ות וחייבו אשם בין במזיד בין בשוגג (רמב"ם שבועות פ"ז הל' ח') וכן בשבועת העדות אינו חייב אלא קרבן בלבד (עי' רמב"ם שם פ"ט הל' י"ד). אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו [ב]עדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או שהשביען חוץ לבית דין [ה]הכפירה בבית דין בלבד שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון (ע"פ לשון רמב"ם שבועות פ"ט הל' ב') כדאיתא בפרק שבועת העדות. היה עד אחד והשביעו פטור משבועת העדות שאין עד אחד מחייב ממון (ע"פ פ"י הל' ה' שם).
<h2>דף לד.</h2>
וכן בשבועת העדות אם העדות מקרקעות או מעבדים או משטרות וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאין חייבין אלא על כפירת ממון שדומה לפקדון, וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ט הל' ג'—ד').
<h2>דף לו.</h2>
אחד הנשבע אחד מארבע מיני שבועות אילו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, ודורשו שמואל בסוף פ"ג דשבועות (כ"ט ב') מואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה' כ"ב), ולאו דווקא אמן אלא אפילו אמר דברים שעניין שלהן כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני [ב]שבועה זו קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בהן הרי זה כנשבע גמור (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ב הל' א'), אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה (שם הל' ב'), ותנן בסוטה (ל"ב א') אילו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קרית שמע ותפילה ברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון, עוד מפרש בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ו א') שאלה וארור הרי הן כשבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין כיצד כגון שאמר יהא באלה או בארור למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכל הרי נשבע על שקר וכן בשאר מיני שבועות (ע"פ רמב"ם שם), וכן האומר שבועה בי"י או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שאיני יודע עדות לך והוא יודע הרי זה חייב (ע"פ הל' ב'—ג' שם), אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו (לשון הל' ד' שם) [למעלה], ותנן (נדרים ב' א') כל כינוי שבועה כשבועה כגון שבותה שקוקה והוא שיהו אנשי המקום עלגין וקורין לשבועה כן (ע"פ הל' ה' שם). וכן, אומר בפרק שבועת העדות (ל"ו א'), האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הן הן [שני פעמים] והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (שם הל' ו'). וכן המסקנא בפרק שבועת העדות (ל"ה ב') שבכל האלות והשבועות צריך שם או כינוי, וגם מביא שם (ל"ו א') דברים אלו על מה שאמר שבשבועות צריך שם או כינוי.
<h2>דף לו:</h2>
לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (ויקרא י"ט י"א) מפרש בתורת כהנים בפרשת קדושים (פרשתא ב' ה"ג) לפי שנאמר עונש בעניין כפירת הפקדון ומלוה וגזל ועשק או מצא אבידה וכחש בה (שם ה' כ"א) עונש שמענו אזהרה מניין תלמוד לומר לא תכחשו, הרי זו אזהרה לכפיר(ו)ת ממון (ע"פ רמב"ם שבועות פ"א הל' ח' ע"ש). ולפי שנאמר בעניין הכפירה (שם) או מכל אשר ישבע עליו לשקר, עונש שמענו אזהרה מניין תלמוד לומר [ו]לא תשקרו איש בעמיתו (תו"כ שם לגי' הראב"ד והגר"א), זו היא שבועת הפיקדון שהכתוב מפרש (ויקרא ה' כ"ד) שמשלם קרן ומוסיף חומש ומקריב אשם ודאי אף במזיד שאין כתוב שם ונעלם לפטור את המזיד לפיכך בין מזיד בין שוגג מקריב אשם (ע"פ רמב"ם שבועות פ"א הל' ט').
בפרק שבועת הפיקדון מפרש שהמזיד שאמר(נ)ו הוא שיזיד בפקדון או בממון שנתחייב בו וידע בו בשעת שבועה, אבל אם שגג ושכח שיש אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום, וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הרי זה פטור (ע"פ לשון רמב"ם שבועות פ"א הל' י'), אם כן היאך היא שגגת שבועת הפקדון כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שאסורה ושיש לו אצלו ממון וזו היא שגגתה, וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן (שם הל' י"א).
בפרק שבועת הפקדון מפרש שאם תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס על פי עצמו וכפר ונשבע הרי זה פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי, וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר, ולמה נפטר משבועת הפקדון לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו יצאו קרקעות שאינן מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון (רמב"ם שבועות פ"ז הל' ב'—ד').
<h2>דף לט.</h2>
אף על פי שהנשבע לשוא ולשקר לוקה והנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כולו שנאמר כי לא ינקה ה' אין לזה נקיות מדין שמים עד שיפרע ממנו על השם הגדול שחילל שנאמר וחללת את שם ה' א-להיך אני ה' לפיכך צריך אדם להזהר בעון זה יותר מכל העבירות (רמב"ם שבועות פי"ב הל' א').
גרסינן בפרק אילו הן הלוקין (מכות ט"ז א') אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, ואפילו ללישנא דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ו א') "אפילו" למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, מכל מקום לא בא לפסוק שלא יהא הפרה אלא בעל דעת רבים אבל להודר ברבים יש לו הפרה (גיטין שם תד"ה אמר ע"ש) וכן פסקו הגאונים, ונדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה, דאנן סהדי דלרבים ניחא להו לקיים המצוה (תד"ה אבל) כי ההוא מלמד תינוקות דהוה פשע בינוקי להכותם מכה רבה ואדריה רב אחא על דעת רבים ואהדריה דלא אישתכח דדייק כוותיה (גיטין שם). וגרסינן בפרק השולח (מ"ו א') וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה רבי יצחק א(ו)מר עשרה, ופירוש רבים שמזכיר שם פלוני ופלוני אבל רבים סתמא או יחיד יכול חכם להתירו (שם ל"ו א' תד"ה אבל). והא לך לשון רבינו שמשון (גיטין מ"ו א' תד"ה רב ע"ש) נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים דבפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט א') כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ופירש רש"י (כ"ט ב' ד"ה אלא) דהיינו על דעת רבים אמנם לפי טעם זה אין היתר לחרמות שגוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל ונראה דלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו כדמפרש שם (ל"ט ב') גבי בית דין משום קניא דרבא, ואם תתמה על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון דתלה בו נדרו יש לומר שמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד. עוד כתב בשם רבינו יצחק מה טעם נדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חכם מתיר אלא על ידי חרטה או פתח של נדר טעות כדאיתא בפ"ד נדרים (נדרים כ"ב ב') ועל דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדעת אחת, אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפר בלא פתח וחרטה אין לחלק בנדרי אשתו בין ברבים בין על דעת רבים עד כאן לשונו (גיטין ל"ה ב' תד"ה אבל ע"ש), ור"י חולק על זה במצות קידושין (עשין מ"ח דף קכ"ז א' בד"ו).
